<h1>רמב"ן — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
הא דאמרינן תולש חייב משום גוזז שמעינן מינה דלא מיחייב מחיים טפי מלאחר מיתה, דבגוזז פשיטא לן דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דוקא מחיים דא"כ היינו קוצר אלא אפי' לאחר שחיטה, ודוקא דרך גזיזה אבל דרך תלישה לא מחייב דאין קוצר אלא בגידולי קרקע כדקאמרינן בדישה, ותניא נמי בתוספתא [פ"ט ה"א] הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא אפי' לאחר מיתה חייב משום גוזז, וכן נמי בתולש כנף מן העוף אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה, ומכאן אני אומר שמותר לתלוש הנוצה מצואר העוף ביו"ט לצורך שחיטה שהרי סופו לתלוש לאחר שחיטה, ואין בין התולש כנף מחיים לתולש לאחר מיתה כלום, שכיון שאפילו לאחר שחיטה חייב עלי' שלא לצורך יו"ט שהיא מלאכה גמורה כגוזז את הצמר, מחיים נמי לצורך מותר שהרי נתנה יו"ט לידחות אצל מלאכה זו ועכשיו נמי מתקן לצורך אכילה הוא אע"פ שעדיין לא נשחטה, והא דגרסי' במס' בכורות [כ"ד ע"ב] השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ כו' ובשעת שחיטה תולש את השער ובעי בגמ' כנגדו ביו"ט מהו, ומשני דתולש לאו היינו גוזז, ומקשינן ומאי שנא מהתולש כנף ומרטו דחייב, ומשני דשאני כנף דהיינו אורחיה, לאו למימרא דביו"ט אסור גבי עוף אלא גבי צמר מן העור [נ"א: העוף] משום שאין סופו לתלוש ואין תלישתו לצורך י"ט, ומקשינן עלה מ"ש גבי עור דאמרת דתולש לאו היינו גוזז ומאי שנא גבי עוף דתניא התולש בשבת חייב דאלמא תולדה דגוזז היא, ומשני גבי עוף דהיינו אורחיה לפיכך חייב בשבת דהוי תולדה דגוזז. ובירושלמי בפירקין דכלל גדול איתה, וה"ג התם תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השיער לראות את המום, רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור א"ר יעקב בר אחא רשב"ל כדעתיה דאתפלגון התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב רבי שמעון בן לקיש אמר פטור, רבי ירמיה בעי מחלפא שיטתיה דריש לקיש דאיתפלגון התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע"כ. למדנו עכשיו מפורש שהתולש מן העוף המת חייב משום גוזז כדרך שחייב גוזז עצמו בשלחין לאחר מיתה, וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה ונתנה יום טוב לידחות אצל מלאכה זו משום אוכל נפש, וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו והאי דנקטיה משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי, דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם, ועוד דאי הכי בבהמה נמי ביו"ט ליתסר דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי, אלא אנן הכי קאמרינן כיון דמשום גוזז הוא כי אורחיה חייב כגון בעוף, ובבהמה דלאו אורחיה הוי מלאכה כלאחר יד ופטור, ומשום תולש ליכא דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא, ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשתא אמרינן דכולן משום גוזז הלכך ליכא למיסר משום תולש כלל, אבל ראיתי למקצת מחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול הרמב"ם ז"ל שאסרו ואני איני כדאי לחלוק אבל האמת יורה דרכו.
